דלג לתוכן 
המאמר הרשם בעקבות פוסט שזכה להרבה תשומת לב בספייר, על חברה בקהילה שמתארת בכאב כיצד היא תורמת שוב ושוב מוצרי מזון וביגוד למשפחות נזקקות וזוכה מהם להתעלמות מוחלטת. היא רשמה בפוסט: "...אפילו תודה אחת לא באה בחשבון… זה המינימום האפשרי. לא יזיק להודות על מה שאתם מקבלים". רבים הגיבו לה בהיזדהות כשחלקם מתארים מצב בו הפסיקו לסייע בגלל כפיות תודה.
התופעה שהיא מתארת נחקרה ומוכרת כשמקרה קיצון אותו נביא בהמשך תיעד מקרה טראגי של מוות. המדע מראה שלבעיה יכולות להיות אצל חלק מהאנשים השלכות חמורות הרבה יותר מעלבון רגעי. כשאתם נותנים ולא מקבלים הערכה, לעיתים הגוף והנפש שלכם משלמים מחיר, אצל חלקנו הוא כבד מנשוא.
הנזקים של תחושת הניצול לגוף:
מחקר פורץ דרך שפורסם ממש לאחרונה (2024) בכתב העת של איגוד הלב האמריקני (JAHA), סיפק לראשונה הוכחה פיזיולוגית לנזק. החוקרים גילו כי די ב-8 דקות בלבד של כעס או היזכרות באירוע שבו הרגשתם מנוצלים או לא מוערכים, כדי לשבש את פעילות הגוף בצורה דרמטית. אמנם המחקר מתמקד בכעס כללי, אבל כולל דוגמאות של "תחושת ניצול" או "חוסר הערכה" כטריגרים.
הממצאים הראו פגיעה מיידית ביכולת של כלי הדם להתרחב שנמשכה עד 40 דקות לאחר שהכעס חלף. המשמעות? תורם שחי בתחושת טינה מתמשכת כלפי מקבלים כפויי טובה, נמצא במצב של יתר לחץ דם שיכול להחמיר לבעיות בריאות שונות תלויי מצבו ומשך הזמן בו הוא שרוי באותה תחושה לא נעימה. הכעס המודחק והתחושה של "קורבן" מחלישים את המערכת החיסונית ועלולים להוביל להשלכות חמורות על הבריאות שלנו. במילים פשוטות: כפיות הטובה שלהם, יכולה להזיק לבריאות שלכם.
לעיתים במצב של חוסר הערכה מצד הנזקק, התורם במעין אקט של "קדוש מעונה" מקצין עוד יותר את כמות העזרה שהוא מגיש ותוך כדי ההליך והקשר החד צדדי עם הנתמך – מוחק את הגבולות בינו לבין האחר, ומזניח את צרכיו הבסיסיים למען "הצלת" הזולת. זהו מצב גרוע במיוחד. מחקרים של פרופ' ויקי הלגסון (Vicki S. Helgeson) מאוניברסיטת קרנגי מלון מתארים נטייה להתמקד באחרים על חשבון העצמי, מה שמוביל להתמזגות חד-צדדית, הזנחת צרכים אישיים ושחיקה היא הוכיחה כי במיוחד כשאין הכרה מצד המקבלים ישנו קשר ישיר בין הדפוס הזה לבין דיכאון, חרדה קיומית ואפילו הפרעות אכילה. הפרדוקס האכזרי הוא שהניסיון "להציל" את האחר מוביל את התורם לאבד את עצמו. כאשר ה"תודה" המיוחלת לא מגיעה, התורם חווה קריסה של הערך העצמי, מה שמוביל לשחיקה נפשית מהירה.
הסוף הטראגי של האיש הטוב Billy Bob Harrell Jr:
בילי בוב זכה ב-31 מיליון דולר בלוטו בטקסס. הוא היה איש דתי, נדיב באופן יוצא דופן ועם לב טוב ורגיש שלא יודע להגיד "לא". עם כספי הזכייה הוא קנה בתים למשפחה, תרם מיליונים לכנסייה וחילק כסף לזרים שמילאו אותו בבקשות לעזרה. הוא הרגיש מעין "כספומט אנושי". הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל עם דרישות סוחטות דמעות מאנשים ואירגונים אותם לא הכיר עד לרגע הזכייה כשרבים מהם חוזרים ומבקשים שוב עזרה מבלי ממש להתעכב על החלק של "ההכרת תודה". עד כי פחות משנתיים לאחר הזכייה, הוא איבד את כל הונו, התגרש, ולבסוף התאבד בירייה. מילותיו האחרונות היו: "הזכייה בלוטו הייתה הדבר הגרוע ביותר שקרה לי." אנו סבורים כי לא הכסף היה זה שהרג את אותו איש יקר וטוב לב, אלא האלטרואיזם הלא־מווסת, לסייע ללא הבחנה וללא מודעות למצבו המנטלי ולהשלכות ההרסניות האפשריות של סיוע שאינו מתגמל. להבין כי חלק מהנתמכים עלולים לגרום לו לנזק. לדוג' ככל והם משאירים אצלו תחושת "מנוצל".
נדגיש כי התחושה שמשאיר בנו נתמך "כפיי הטובה" היא הרבה פעמים סובייקטיבית, ישנם כאלו שלא ירגישו רע, לא ירגישו מנוצלים. כפי שהיה ניתן לראות בתגובות לאותו פוסט שהביאו דוגמאות ממתנות. עם זאת, כדאי להיות ערניים לתחושות שאותו נתמך מעורר בנו ולהגן על עצמנו ככל והתחושות הן שליליות ולא הצלחנו לפסוח עליהן כדאי לשקול לנתק קשר. אם רוצים להמשיך ולעזור לאותו אדם, אפשר להתייעץ איתנו ואפילו להיעזר בנו ביישום פתרונות כולל תיווך שלנו ובדיקה אובייקטיבית ואקטיבית של ההשפעות על האוסף והמוסר.
המסקנה: הצבת גבולות לעיתים נחוצה כדי לשמור על עצמינו.
הסיפורים הללו, והמחקרים הרפואיים, מובילים למסקנה חדה וברורה: אלטרואיזם הוא לא משאב אינסופי. ישנה אנוכיות בריאה – היכולת להגיד "לא", היכולת לדרוש יחס מכבד כתנאי להמשך הנתינה, וההבנה שנתינה לא בהכרח קונה אהבה והתחושה שלנו תלויה לעיתים גם בצד המקבל – היא קריטית להישרדות. אם נתקלתם בתחושה לא נעימה למשל כתוצאה ממקבל "כפיי טובה" שיקלו להתרחק או לערב אותנו כמתווכים.
לחלופין אם המקבל מעורר בכם תחושה טובה או נייטרלית תמשיכו ותעשו טוב לרווחה שלו ולבריאות הנפשית שלכם שהרי בל נשכח את היתרונות הרבים והעצומים שיש לנתינה על הבריאות הנפשית שלנו, נתינה יכולה ממש לרפא אותנו. ועל זה אפשר לרשום ספרים שלמים..
נסיים עם מילותיו של פרופ’ סטיבן (Stephen Post, Ph.D) "Acts of giving add up to big gains in health, quality of life, and even life expectancy for the giver", – "מעשי נתינה ועזרה לזולת תורמים רבות לבריאות, לאיכות החיים ואפילו לתוחלת החיים של הנותן." כלומר נתינה ותרומה לנזקקים היא לא רק טובה ומועילה לאותם שקיבלו את העזרה, אלא גם מחזקת את תחושת המשמעות האישית שלנו דבר שמוביל לתחושת רווחה פנימית, מחזק את החוסן הנפשי ואף את הבריאות הפיזית שלנו ככל ואנו שומרים על רצף ונתינה קבועה, ממש כמו אימון חד"כ(:.
לינק למחקר מ2024:
https://www.nhlbi.nih.gov/news/2024/nih-funded-clinical-trial-links-frequent-anger-increased-risk-heart-disease
דבריה של פרופ' ויקי הלגסון:
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/15647153/
