...

שמלה של משכית שמישהו זרק: האם לאסוף מהזבל זו פריבילגיה?

שמלה של משכית שמישהו זרק: האם לאסוף מהזבל זו פריבילגיה? כתבה של עמותת קרן פדנטים ספייר

כשאישה מבוססת אוספת מהזבל מול המצלמה, מי שאין לו ברירה יכול לעשות את אותו הדבר עם קצת פחות בושה.

מירב רוזנברג אוספת מציאות שאנשים זרקו ומעלה אותן לרשתות. בסרטון אחד היא שולפת מהזבל שמלה בהירה בגוון סגלגל. שמלה של משכית. אחריה יוצא בגד ים של ROXY, והתווית עוד עליו: 400 ש"ח. בכיתוב היא מסכמת שמדובר בערך ב-10,000 ש"ח של דברים שנזרקו (וואלה אופנה, 30.12.2025).

ב-5 בנובמבר מירב הגיעה לטור של נטע חוטר במוסף גלריה של הארץ. לצידה הופיעה קלאודיה פון מאלינקרודט, אמריקאית שמצילה חפצים שאנשים אמידים הוציאו למדרכה. כותרת הטור: "אפילו בעידן שבו יוקר המחיה שובר שיאים, לאסוף מהזבל זה סוג של פריבילגיה".

צילום מסך של כותרת הטור של נטע חוטר במוסף גלריה של הארץ
צילום מסך מאתר הארץ

אנחנו בספייר חושבים שהיא מפספסת את מה שהנשים האלה עושות, דווקא בתקופה כזו. זה כמו להעביר ביקורת על אדם שמציל טובע בגלל הלבוש שלו, או בגלל הסיבה שבגללה הציל אותו. כל סרטון כזה מוריד עוד קצת מהבושה שנדבקה לאיסוף מהזבל. ומי שמרוויח מזה בעיקר הוא מי שאין לו ברירה.

למה נטע חוטר טוענת שלאסוף מהזבל זו פריבילגיה?

היא טוענת שאיסוף מהזבל, עם כל הקסם שבו, הוא פריבילגיה של מעמד הביניים-גבוה. מי שיש לו יכול לבחור מתי לשחק ב"עני" ומתי לחזור לחיים הנוחים שלו.

היא כותבת באירוניה כבר מהשורה הראשונה. האלגוריתם, היא חושדת, הבין שהיא קונה פחות, ולכן התחיל להציג לה את עולם הליקוט במקום פרסומות.

ובדבר אחד היא צודקת. זה באמת הפך לטרנד. איסוף של אוכל וחפצים שנזרקו עובר בשנים האחרונות מיתוג מחדש. יוצרות תוכן יצירתיות וחינניות מצלמות את ההצלות יפה, עם מודעות סביבתית, אקטיביזם וקצת לייף סטייל.

האם כולם יכולים לאסוף מהזבל באותה קלות?

לא. וכאן יש לטור של חוטר על מה להישען.

הסוציולוג אלכס בארנרד ליווה במשך שנים פריגנים בניו יורק. אלה אנשים שחיים בחלקם ממה שאחרים זרקו, מתוך התנגדות לבזבוז ולצרכנות. בביקורת על הספר שלו נכתב שהפריגנים שתיאר היו קבוצה די אחידה של אנשים לבנים ומשכילים (Edwards, 2018).

לפי כתבה ב-Modern Farmer, דווקא מי שאין לו, ויכול להרוויח מזה הכי הרבה, נתקל ביותר מכשולים. למלקטים ממעמד הביניים יש זמן פנוי וקשרים. מלקטים בלי אמצעים חששו יותר מהסטיגמה, ופריגן שחור סיפר שהמשטרה הטרידה אותו יותר מאשר מלקטים לבנים (Maxwell, 2023).

ובארנרד עצמו שם לב לפער בתגובות. גבר שחור בגיל העמידה שנראה חסר בית ומחפש בפח לא מעורר עניין. צעיר לבן בשנות העשרים, עם מראה אלטרנטיבי, שעושה בדיוק את אותו הדבר, פתאום מעניין. את ההטיה המעמדית שמאחורי זה הוא הגדיר מטרידה (California Magazine, 2013).

וזה בדיוק העניין. מה שקובע אם הסביבה תגחך או תתפעל הוא מי שעומד ליד הפח. כל עוד איסוף מהזבל נראה כמו סימן של מי שנכשל, מי שבאמת צריך ימשיך להתחבא. כשהמעשה עצמו נהיה רגיל, גם הוא יכול לעמוד שם בלי להוריד את הראש.

מה הבושה עושה למי שבאמת צריך?

היא גורמת לאנשים לוותר על אוכל ועל עזרה שהם צריכים.

בסקירה של 20 מחקרים ממדינות עשירות, אנשים שנעזרו בבנקי מזון סיפרו על בושה, סטיגמה ומבוכה, לצד הערכה למתנדבים (Middleton et al., 2018). בבריטניה מצאו חוקרים שמי שנעזרו בבנקי מזון חששו מהסטיגמה החברתית של סיוע במזון (Purdam, Garratt & Esmail, 2016).

באוניברסיטת פלורידה נסקרו 899 סטודנטים. 32% מהם היו באי ביטחון תזונתי, אבל רק 38.5% מהם השתמשו במזווה המזון של הקמפוס. החסם שהוזכר הכי הרבה אצל מי שלא השתמשו היה סטיגמה ומבוכה, 36.8% (El Zein et al., 2018).

והבושה לא נעלמת גם כשהאוכל מגיע מסודר בארגז. בבנק מזון בהולנד שאוסף מחברות מזון ראוי למאכל שהיה נזרק, הבושה הייתה הרגש הבולט בראיונות עם המקבלים (van der Horst, Pascucci & Bol, 2014).

בישראל זה לא עניין של מעטים. לפי דוח הביטחון התזונתי של ביטוח לאומי, ב-2024 חיו באי ביטחון תזונתי מסיבות כלכליות 28.1% מהנפשות, כ-2.8 מיליון איש. בקרב ילדים השיעור הגיע ל-31.7%.

עכשיו תחשבו על מישהו שלא אכל כמו שצריך כבר יומיים. הוא גולל בטלפון ונעצר על סרטון. אישה אנרגטית, שלא חסר לה כלום בחיים, שולפת בטבעיות משהו טוב מהזבל, כאילו הוציאה ירקות ממגירת המקרר. אחרי שהוא מתאושש מההלם, ואולי אפילו כותב תגובה מטופשת, הוא אומר לעצמו: אם היא, אישה מצליחה ומבוססת, עושה את זה, אז זה כבר לא בושה. זה צעד חכם וערכי. אז אולי לא נורא אם יראו גם אותי ליד הפח. זה לא אומר שאני כישלון, או שלא נשארה לי ברירה.

איך אישה מבוססת עם שמלה מהזבל עוזרת למי שאין לו?

היא משנה את מה שאנשים רואים כשמישהו אוסף מהזבל.

כשמי שלא חייב שולף מציאה מהפח ואומר למצלמה "איזה קטע, תראו מה מצאתי!", המעשה מקבל משמעות חדשה. הוא נראה פחות כמו מצוקה, ויותר כמו תושייה, חוכמה ומודעות לסביבה. הצופים מתרגלים. ומי שבאמת צריך יכול לעמוד באותו מקום בלי להרגיש שכולם יודעים עליו משהו.

יוצרות התוכן האלה עושות שירות ציבורי. הן מראות כמה שפע נזרק, וכמה פשוט ומתגמל להציל אותו. הן מלמדות שאיסוף מהזבל לא חייב לבוא ממחסור, ושאפשר להיות גאים בו.

העובדה שחלקן בעלות אמצעים הופכת את התרומה שלהן למשמעותית יותר. אנו מאמינים כי סטיגמה שמושרשת כבר דורות נשברת מהר יותר כשאנשים עם מעמד מאמצים בגלוי את מה שנחשב מבייש. לכן אנחנו מעודדים לא פעם את החברים בספייר לפעול בפומביות. על איסוף מהזבל עצמו לא מצאנו מחקר שמדד את הקשר הזה.

וקלאודיה, האמריקאית מהטור, מכירה את שני הצדדים. היא גדלה במשפחה עשירה, עד שהעסק של אביה קרס ובית הילדות שלה נשרף. מבית עם שבעה חדרי שינה, המשפחה עברה לקחת אוכל ממזווה מזון שכונתי.

היום היא מצילה חפצים שהשכנים הוציאו לפינוי ונותנת אותם בחינם. לדבריה, רבים מאלה שפונים אליה מתקשים לסגור את החודש. בין המציאות שלה: נברשת של West Elm, שתלויה היום במטבח שלה, ותיק מעצבים ששווה יותר מאלף דולר ותוקן ב-6 דולר. "גם אם אתם סיימתם עם זה, מישהו אחר אולי ממש צריך את זה", היא אומרת (AOL).

והן לא לבד. יש אנשים שמצילים אוכל, ביגוד, חפצים ועוד. זו עבודה התנדבותית שמעטים מוכנים לעשות, ולא כל אחד מסוגל. תנסו לחפש מתנדבים לזה (ניסינו בעבר, באזורים שאין בהם פעילות הצלה), ותבינו כמה האנשים האלה מיוחדים. אחרי ההצלה הם חוזרים, מסופקים וטובי לב, לחיים הנוחים שמגיעים להם. ובכל סרטון "טרנדי" הם מנרמלים משהו שהחברה, שלא בצדק, ראתה בו בושה במשך דורות.

בניו יורק, אנה סאקס עבדה בבנק השקעות ועזבה ב-2017. היום היא מסתובבת במנהטן עם עגלה וכפפה נגד דקירות, ומצילה דברים טובים שהושארו על המדרכה (Gizmodo). בהתחלה צילמה בעיקר זבל של אנשים פרטיים. עם הזמן התחילה לחשוף גם בגדים וסחורה שחברות זורקות בלי שנמכרו (The Cool Down).

כמה מזון טוב נזרק בישראל?

המון. לפי דוח של לקט ישראל ו-BDO, ב-2024 אבדו בישראל 2.6 מיליון טונות מזון, בשווי של כ-26.2 מיליארד ש"ח. זה כ-39% מהמזון שמיוצר כאן. יותר מ-1.2 מיליון טונות מתוכם היו ראויים למאכל, ובפועל ניצלו כ-45 אלף טונות.

לפי אותו דוח, הצלה של 20% מהמזון שאבד הייתה מספיקה כדי לסגור את פער אי הביטחון התזונתי בישראל. את השפע הזה מירב וקלאודיה מראות בכל סרטון.

מה עושים בעולם עם אוכל שאפשר להציל?

יש מדינות שמחייבות לתרום, ויש מדינות שמענישות את מי שלוקח.

בצרפת, חוק מ-2016 אוסר על רשתות מזון להשחית בכוונה מזון שלא נמכר ועדיין ראוי למאכל, למשל לשפוך עליו אקונומיקה. בהתחלה הקנס היה 3,750 אירו, ומ-2020 הוא יכול להגיע ל-0.1% מהמחזור של העסק (Le Monde du Droit). חנויות גדולות מ-400 מ"ר חייבות להציע לעמותות הסכם תרומה. גם החוק הזה לא מושלם. בית הדין האירופי לביקורת העיר שאין בו מינימום, כך שגם תרומה של 1% עומדת בו (השירות המחקרי של הבונדסטאג).

בגרמניה שתי נשים לקחו מזון ממכולת אשפה נעולה של סופרמרקט. חלקו עבר את תאריך "עדיף לפני", וחלקו פשוט לא נראה מספיק טוב למדף. הן קיבלו אזהרה על גניבה, קנס מותנה ושמונה שעות עבודה בבנק מזון. ב-2020 בית המשפט החוקתי דחה את העתירות שלהן. לפי פסק הדין, המחוקק רשאי להגן במשפט הפלילי גם על רכוש שאין לו ערך כלכלי. ב-2023 הוצע להנחות את התביעה לסגור תיקים כאלה כשלא נעשה שימוש בכוח, וההצעה לא עברה.

ובישראל, חוק עידוד תרומות מזון, התשע"ט-2018, מגן על מי שתורם מזון לארגון לחלוקת מזון. אם פעל לפי כל דין ולא התרשל, הוא לא יישא באחריות אזרחית או פלילית לנזק. ב-2024 נוסף לחוק תיקון, שחל על גופים ציבוריים שמגישים לפחות 500 ארוחות ביום עבודה באותו מקום. בהם משרדי ממשלה, רשויות מקומיות וצה"ל. גוף כזה לא יכול לסרב בלי הצדקה לארגון לחלוקת מזון שמבקש לאסוף את העודפים. על מי שלוקח בעצמו מהפח החוק לא מדבר.

איך אוספים מהזבל בלי להיפגע?

מתחילים במוצרים יבשים וארוזים ובפירות וירקות שלמים, ומוותרים על כל מה שמתקלקל בחום.

על אריזות מזון יש שני סוגים של תאריכים. "לשימוש עד" הוא תאריך בטיחות, למזון שמתקלקל מהר. "עדיף להשתמש לפני" הוא תאריך איכות (האטלס העולמי למדיניות תרומות מזון, תקציר ישראל).

לפי ממשלת בריטניה, אחרי "עדיף לפני" המזון בדרך כלל בטוח, אבל אולי פחות טוב. אחרי "לשימוש עד" לא אוכלים, אלא אם המזון בושל או הוקפא לפני התאריך. משרד החקלאות האמריקאי מוסיף שמזון מתכלה שעמד מעל 4.4 מעלות יותר משעתיים, לא אוכלים. סימני קלקול הם ריח או מרקם חריגים. אבל ריח תקין עדיין לא מבטיח שהמזון בטוח, כי חיידקים שגורמים למחלה לא תמיד משנים ריח או מראה.

מכאן ההמלצה שלנו. מהפח לוקחים בעיקר מוצרים יבשים וארוזים שעברו רק את "עדיף לפני", ופירות וירקות שלמים. על בשר, דגים, מוצרי חלב ומנות מוכנות מוותרים, כי אי אפשר לדעת כמה זמן עמדו בחום. וכל מה שמריח מוזר נשאר בפח.

ומי שיש לו מה לזרוק יכול לחסוך את כל זה. מה שעוד טוב, מוסרים: לשכנים, בקבוצת מסירה או לעמותה. עסק שנשאר לו אוכל יכול לתאם איתנו תרומה בטלפון 03-7501300 או בטופס תרומת המזון.

מה ספייר עושה עם אוכל שנשאר?

מחברת בין אוכל שנשאר בעסקים לבין משפחות שמתקשות לסגור את החודש.

עמותת קרן פדנטים (ספייר) פועלת כולה בהתנדבות. עזרה במזון אצלנו היא בעיקר חיבור לנקודת איסוף קבועה של אוכל שנשאר בעסקים. על הצלת מזון בישראל ועל הפעילות שלנו בתחום כתבנו בעמוד נפרד.

אנו מזמינים אתכם לפנות אלינו בדיסקרטיות אם אתם צריכים עזרה, בטופס בקשת העזרה. חשוב לנו להדגיש שאין באפשרותנו לסייע לכל פנייה.

איך יוצרי תוכן יכולים להצטרף?

מעלים סרטון אמיץ על איסוף מהזבל, ומקבלים מאיתנו שובר מתנה.

הלוואי שעוד יוצרי תוכן ילכו בעקבות מירב וקלאודיה. מי שמעלה סרטון כזה צריך הרבה אומץ, ואנחנו רוצים להכיר אותו. לכן בשבוע הקרוב, עד 15.11.2026, נצ'פר כל יוצר תוכן שיעלה סרטון אמיץ בנושא בשובר מתנה בגובה 500 ש"ח. שובר אחד לכל יוצר. שלחו לנו את הקישור לסרטון ל-kerenpedantim@gmail.com.

בפעם הבאה שמירב תשלוף שמלה מהזבל, מישהו שלא אכל כמו שצריך כבר יומיים יראה את זה. ואולי גם הוא יעצור ליד הפח, בלי להסתכל לצדדים.

ובואו נשאיר את הבושה לאלה שעדיין זורקים לפח, במקום למסור הלאה.

מקורות

עודכן לאחרונה: 8 בנובמבר 2026

מה עושה התרומה שלכם?

בספייר אין עובדים בשכר. כל הפעילות, מסלי המזון ועד מפגשי קפה מחבק, נעשית בהתנדבות. אפשר לתרום כמה שתרצו, ולשמח כמה אנשים שתוכלו. כבר מ-180 ₪ אתם שותפים בסל מזון למשפחה שמתקשה לסגור את החודש, ואת ההפרש אנחנו משלימים.

העלויות של התפעול והעמלות, כ-7%, מכוסות במלואן על ידי תורם יחיד בסוף שנת המס. התרומות מוכרות לזיכוי מס לפי סעיף 46.

שאלות נפוצות על איסוף מהזבל ובזבוז מזון

מה זה פריגניזם?

פריגניזם הוא דרך חיים של מי שחי בחלקו ממה שאחרים זרקו, מתוך התנגדות לבזבוז ולצרכנות. הסוציולוג אלכס בארנרד ליווה במשך שנים פריגנים בניו יורק, ולדבריו התנועה צמחה מתוך תת-תרבות אנרכיסטית. רבים מהם יכולים לקנות אוכל, ובוחרים לא לעשות את זה.

תלוי באיזה תאריך. "לשימוש עד" הוא תאריך בטיחות, ואחריו לא אוכלים, אלא אם המזון בושל או הוקפא לפני כן. "עדיף להשתמש לפני" הוא תאריך איכות, ואחריו המזון בדרך כלל בטוח, אבל אולי פחות טעים. מזון עם ריח או מרקם חריגים לא אוכלים בכל מקרה.

לפי דוח של לקט ישראל ו-BDO, ב-2024 אבדו בישראל 2.6 מיליון טונות מזון, בשווי של כ-26.2 מיליארד ש"ח. זה כ-39% מהמזון שמיוצר בארץ. יותר מ-1.2 מיליון טונות מהם היו ראויים למאכל, ובפועל ניצלו כ-45 אלף טונות. לפי אותו דוח, הצלה של 20% מהמזון שאבד הייתה מספיקה כדי לסגור את פער אי הביטחון התזונתי בישראל.

לפי דוח הביטחון התזונתי של ביטוח לאומי לשנת 2024, 28.1% מהנפשות בישראל, כ-2.8 מיליון איש, חיו באי ביטחון תזונתי מסיבות כלכליות. בקרב ילדים השיעור הגיע ל-31.7%. כ-976 אלף איש חיו באי ביטחון תזונתי חמור. ב-2023 השיעור היה גבוה יותר, 32.6% מהנפשות.

כי רבים חוששים שיראו בהם כישלון. בסקירה של 20 מחקרים ממדינות עשירות, אנשים שנעזרו בבנקי מזון סיפרו על בושה ומבוכה. אצל סטודנטים בפלורידה, סטיגמה ומבוכה היו החסם שהוזכר הכי הרבה. ובבנק מזון בהולנד, הבושה הייתה הרגש הבולט אצל המקבלים. בספייר אפשר לפנות בדיסקרטיות בטופס בקשת העזרה.

כן. לפי חוק עידוד תרומות מזון, התשע"ט-2018, מי שתורם מזון לארגון לחלוקת מזון לא יישא באחריות אזרחית או פלילית לנזק, אם פעל לפי כל דין ולא התרשל. עסק שנשאר לו אוכל יכול לתאם תרומה עם ספייר בטלפון 03-7501300 או בטופס תרומת המזון.

אפשר לתרום כל סכום בעמוד התרומות של ספייר, באשראי, בביט או בהעברה בנקאית. כבר מ-180 ₪ אתם שותפים בסל מזון, ואת ההפרש אנחנו משלימים. התרומה מוכרת לזיכוי מס לפי סעיף 46, והקבלה נשלחת למייל. אפשר גם להתנדב, או למסור מזון שנשאר.

פוסטים נוספים

הפרטיות שלכם חשובה לנו לידיעתכם, באתר זה נעשה שימוש ב"קבצי עוגיות" (cookies) וכלים דומים אחרים על מנת לספק לכם חווית גלישה טובה יותר, תוכן מותאם אישית וביצוע ניתוחים סטטיסטיים. למידע נוסף ניתן לעיין במדיניות הפרטיות שלנו

Seraphinite AcceleratorOptimized by Seraphinite Accelerator
Turns on site high speed to be attractive for people and search engines.